לשאול, לבדוק, לשתף: רגעים של למידה עם בינה מלאכותית

"הטקסט הזה לא נכתב מתוך תבנית מוכנה, אלא כניסיון כן להבין לעומק את דרכי ההוראה שלי בעידן של שינוי – לבדוק, לדייק, ולשתף את מה שנלמד לאורך הדרך. במהלך הכתיבה, נעזרתי במודלים מבוססי שפה – לא ככלים טכניים, אלא כשותפים למחשבה. הם סייעו לי לדייק ניסוחים, להרחיב מבטים ולפעמים גם לעצור ולנסח מחדש את השאלה עצמה.  אפשר לראות בכך תיעוד של תהליך למידה, לא רק על הוראה עם AI אלא גם על הוראה עם עצמי."

Ask, Check, Share

0:00

*הפודקאסט נוצר ב-AI

זה התחיל כניסוי פשוט. ביקשתי מהסטודנטים לפתוח את אפליקציית ChatGPT ולדבר עם המודל, לא להקליד, אלא ממש לנהל שיחה בקול. כל אחד ואחת מהם בחרו נושא שקרוב אליהם: רעיון לפרויקט עיצוב, דמות בדיונית, או חקר של חוויה אישית ונכנסו לשיחה עם המודל, כאילו מדובר בבן שיח ממשי.

"תשאלו בקול", הצעתי להם. "תנו לו לענות. תנו לשיחה להתפתח."

זה היה בשנה שעברה, כשהאפשרות הקולית נכנסה לראשונה, והתגובה הפתיעה גם אותי. סטודנטים שבדרך כלל נמנעים מלהשתתף בשיעור - צחקו, שאלו, עצרו, וחדדו ניסוחים. היה בזה משהו אחר. לא רק מהיר או זמין, אלא מאפשר: אפשרות לחשוב בקול מול גורם שאינו אנושי, אבל כן מצליח לעורר מחשבה.

אחת הסטודנטיות ניסחה את זה בדיוק: "זה כאילו אני שואלת שאלה, אבל השיחה מחזירה לי מראה למה שמעניין אותי באמת." באותו רגע התחדדה בי הבנה: משהו בתפקיד שלי משתנה. אנחנו לא רק מלמדים, אנחנו מתחילים לעצב תנאים שבהם השיח עצמו, לא רק המידע, הופך להיות הכלי המרכזי ללמידה. ופה, כך נראה לי, מתחילה מהפכה שקטה. היא לא נולדת מתוך טכנולוגיה – אלא מתוך דיאלוג.

נקודת המוצא – ומה מתחיל לזוז

את תחום החדשנות הטכנולוגית - פדגוגית אני מלווה כבר שנים רבות (למעלה מ- 25 שנה), ובשנתיים האחרונות - גם בהוראה של קורסים אקדמיים המשלבים מודלי שפה מבוססי בינה מלאכותית. המפגש עם סטודנטים לעיצוב, קבוצה מגוונת, יצירתית וביקורתית, הפך עבורי למעין מעבדה חיה, שבה מתאפשרת התבוננות קרובה על למידה בעידן שבו התשובות זמינות כמעט תמיד, אבל השאלות - לא תמיד נשאלות.

אם בעבר תפסתי את עצמי כמי שמביאה את הידע אל סביבת הקורס, הרי שכיום נדמה לי שמרכז הכובד זז. הסטודנטים מכירים את הכלים, יודעים להפעיל אותם ולעיתים מגיעים לתשובות במהירות רבה משלי.

בתוך התנועה הזו, גם המקום שלי משתנה. לא כמי שמובילה את המידע, אלא כמי שמלווה את הדרך.

השאלה שאני מוצאת את עצמי שואלת: מהי המשמעות של הנחיה אקדמית בעולם שבו מקור הידע פתוח ונגיש כמעט לכולם? ואיך בכל זאת יוצרים למידה - כשנדמה שהכול כבר "נמצא שם"?

יותר מתשובה - הדיאלוג שמזמין חשיבה נוספת

לשאול שאלה זה רגע מהותי, אבל לעיתים קרובות הלמידה מתחילה דווקא אחריו, ברגע שבו מישהו עוצר, שואל שוב, מנסח מחדש או בודק כיוון אחר.

מהתבוננות בדרך שבה סטודנטים ניגשים למשימה, שמתי לב שבלא הכוונה מפורשת, רבים מהם נוטים להסתפק במסמך שאלות - תשובות ראשוני שנוצר עם מודל השפה. הם לא תמיד ממשיכים משם, לא שואלים שאלה נוספת, לא מאתגרים את התשובה שקיבלו ולעיתים גם לא עוצרים להתבונן. במקרים כאלה, התחושה היא שהשיח נותר במעגל ראשון בלבד והתשובות, גם כשהן מדויקות, נשארות ללא עומק, ללא קול אישי ולעיתים גם ללא המשך.

ניתן היה להרגיש את זה, באחת ההתנסויות בקורס שמתמקד בבינה מלאכותית למעצבים, שבו הסטודנטים מתבקשים לקחת נושא קיים - לרוב חברתי, סביבתי או תרבותי – ולחפש עבורו פתרון עיצובי חדשני, יחד עם שימוש בכלים מבוססי בינה מלאכותית.

באחד הצוותים, סטודנטיות חקרו את הסבתו של מבנה תעשייתי ישן למרכז חדשני לקיימות ושיתוף קהילתי. הן התחילו משאלה שנראתה להן מתבקשת: "מה היתרונות של הסבת מבנים תעשייתיים למרכזי קיימות?" המודל שלף מיד תשובה עניינית: שימור משאבים, חיזוק הקהילה, חיבור בין עבר לעתיד. אבל כאן עצרנו, ושאלתי אותן: "אולי שווה לחשוב - מה בשאלה הזו עדיין חסר? מה עוד אפשר לשאול, דווקא בהקשר של המקום עצמו?"

הן ניסחו מחדש, והפעם ביקשו מהמודל להתייחס להקשר המקומי: לשכונה עצמה, להיסטוריה של המבנה, לשימושים הקודמים שלו ולחוויות האנושיות שנקשרות בו. השאלה הפכה רגישה ומורכבת יותר: "איזו חוויית שייכות עשויה להיווצר כאשר מבנה שהיה פעם מפעל סגור הופך למרחב שיתופי קהילתי?"

התגובה של המודל הייתה שונה וגם תהליך החשיבה שלהן התחיל להשתנות. מתוך התשובות נולדו רעיונות עיצוביים שעסקו בזיכרון קולקטיבי, בהנגשת הסיפור ההיסטורי של המבנה, וביצירת חוויה רב-חושית שמחברת את המבקר למקום.

רגע זה הוביל להבנה שהמודל לא רק מספק תשובות, אלא מזיז את מוקד השאלה, מחדד את נקודת המבט, ומזמין עצירה אמיתית בתוך תהליך החקירה. זו אולי אחת התובנות שנטמעה בי לאורך הליווי בקורס: עבודה עם מודל שפה לא מחליפה את החשיבה - היא מעוררת אותה מחדש.

גמישות בלמידה - מציאת המרחב האישי 

ההתנסות – שבה מתחילים בשאלה, ממשיכים בניסוח מחדש, ורואים איך ההבנה נבנית בהדרגה – חידדה אצלי מושג חשוב בלמידה בעידן הבינה המלאכותית: גמישות. לא רק גמישות טכנית או תפעולית, אלא כזו שמאפשרת לכל סטודנט וסטודנטית לבחור את הדרך שמתאימה להם – בקצב, בשפה, ובאופן ההבעה. גמישות היא לא רק תכונה של כלים - היא ערך למידה עמוק.

במהלך המפגשים התחלתי לשים לב למשהו אחר: כשיש מרחב בחירה, הסטודנטים מגיבים אחרת. יש מי שמשתמשים במודל השפה לכתיבה אסוציאטיבית חופשית; אחרים בודקים קונספטים ויזואליים דרך דימויים שנוצרו במחוללי תמונה; ויש מי שמעדיפים שיח קולי - לשמוע, לדבר, לעצור ורק אז לעבור לכתיבה.

השיח שנוצר בין קול, דימוי ומילים, פותח ערוץ חדש ללמידה: כזה שפונה לחושים, מעורר תגובה רגשית, ומזמין את הסטודנטים לעצור, להתבונן, ולנסח מחשבה מתוך חוויה. סטודנטים שלא הרימו ידיים בכיתה, פתאום שואלים בקול דרך הממשק. אחרים מדמיינים מושג מופשט בעזרת תמונה, ואז כותבים עליו מתוך חיבור רגשי. החושים, שלעיתים נדחקים הצדה בלמידה מסורתית, הופכים כאן לגשר בין מידע לבין תובנה.

באחת ההתנסויות בקורס, סטודנט בחר לבחון את המושג “זרימה עירונית” דרך שיחה עם מודל שפה. המודל החזיר לו רצף של פרשנויות, מהגדרות גיאוגרפיות ועד מושגים בתנועה אנושית. במקום לבחור אחת, הוא התחיל "לגעת" באפשרויות דרך דימויים קוליים וויזואליים, וחיבר בין מידע עירוני, רעיונות אסתטיים ותובנות סוציולוגיות. כך נולד מושג חדש - "עיר כנשימה מתמשכת", שלא הגיע מהמודל, אלא מצירוף ייחודי של הקשבה, חקירה ותחושה.

כמרצה, אני לומדת לא "ליישר קו", אלא לזהות את הקצב, הדרך והחוש הפעיל של כל סטודנט וסטודנטית ולעזור להם להבין מהי הדרך האישית שלהם לשאול, להתקדם, ולעבוד עם הכלים, במקום שהכלי יוביל אותם.

היכולת לזהות דרך אישית ללמידה לא בהכרח אומרת ללכת לבד, אבל היא כן דורשת מרחב שמאפשר בירור. ושם, בדיוק שם, נכנסת גם שאלת השקיפות: לא כהצהרה חיצונית, אלא כהתבוננות פנימית, על הבחירות שעשיתי, על מקורות ההשראה שנגעתי בהם, ועל הקשר שבין הכלי לדרך שלי.

שקיפות – לא רשימת כלים, אלא תהליך של הבהרה עצמית

בעולם של למידה עם בינה מלאכותית, נדמה לי שהשקיפות כבר לא עוסקת רק ביושרה, אלא גם באפשרות לעצור רגע, ולהסתכל על תהליך הלמידה עצמו: לא מה עשינו, אלא איך, מתי, ובאילו תנאים נבנה מהלך חשיבה.

הדרישה להצהיר על שימוש בכלים מבוססי בינה מלאכותית, נכנסה כחלק ממדיניות מוסדית רחבה. אבל מתוך השיחות עם הסטודנטים, לא פעם בשולי השיעור, או מתוך התלבטות - עלתה בי שאלה אחרת: איך מצהירים באופן שמכיל את המורכבות, ולא מפשט אותה?

במפגש שעסק באתיקה, נשמעו קולות מגוונים - לעיתים גם סותרים. חלק שיתפו שבקורסים מסוימים השימוש בכלים כמעט בלתי מוגבל, ובאחרים קיימות מגבלות חלקיות. כולם הכירו את הדרישה להצהיר, אבל האופן לא תמיד היה ברור. עד כמה להיכנס לפרטים? מה נחשב רעיון, ומה שכתוב? מה ההבדל בין ניסוח משותף לבין התבססות על תשובה קיימת?

תחושת אי-בהירות ליוותה את הדיון - לפעמים בשקט, לפעמים בשאלה ישירה: "הרגשתי שאם אכתוב בדיוק באיזה שלב השתמשתי בכלי, זה ייראה כאילו לא התאמצתי", "אני לא בטוח איפה עובר הגבול בין עזרה לגיטימית לבין משהו שצריך לדווח עליו."

הקולות האלו לא דרשו תשובה - הם פתחו שאלה. ומתוך השאלה נפתח גם מרחב פדגוגי: לא למהר להסביר, לא למהר לשפוט - אלא לשהות רגע יחד באי-הוודאות.

כדי ששקיפות לא תישאר מושג ערכי בלבד, ביקשתי מהסטודנטים להכניס אותה אל תוך מהלך העבודה עצמו, לא כמטלה, אלא כדרך להתבונן תוך כדי תנועה.

הם התבקשו לנהל יומן דיגיטלי, שתיעד לא רק את השלבים הפורמליים, אלא גם את מה שהתרחש ביניהם:

• ניסוח שאלת התחלה

• דיאלוגים עם כמה מודלי שפה

• פירוק הנושא לתת-רכיבים

• שלבים של ניסוח, סינון ובחירת כיוון

• 
  

בצד כל שלב, הם הוסיפו פסקאות קצרות, רפלקטיביות, לא טכניות. לא: מה עשינו?, אלא: מה בחרנו? ממה היססנו?, מה הפתיע אותנו?.

כך נוצר מרחב למידה אחר: לא מבוסס רק על תוצרים, אלא על תהליך. לא קווי, אלא רב-שכבתי. ולא אחיד, אלא עשיר בקולות, במקצבים ובתהיות.

העבודה המשותפת הפגישה בין שלוש שכבות שפעלו במקביל: אינטליגנציה אנושית (HI), אינטליגנציה מלאכותית (AI) ואינטליגנציה קולקטיבית (CI). מתוך השונות בין השותפים, נפתח מרחב מורכב יותר: הבינה המלאכותית לא התקבלה כמקצרת דרך, אלא כמציבה סימני שאלה חדשים. היא לא החליפה את החשיבה, אלא הרחיבה אותה.

בסופו של דבר, היומן, שלא נועד להיות כלי הערכה, הפך לתשתית ללמידה: כזו שרואה לא רק מה נעשה, אלא איך ולמה. כזו שתיעדה רגעים של שינוי כיוון, בחירה, ואפילו מבוכה  ובדיעבד, הפכה עבורי לבסיס חשוב לעיצוב מחודש של ההוראה עצמה.

לחשוב מחדש - לא על הכלים, אלא על הדרך

במהלך הקורס, דרך שיחות עם הסטודנטים, התנסויות בכיתה וקריאה ביומני התיעוד הדיגיטליים, אותם התבקשו למלא באופן פתוח, ושאליהם הייתה לי גישה לאורך הקורס, התחילו להתבהר לי רגעים של הבנה. הם לא הופיעו ברגע מסוים אחד, אלא התגבשו בהדרגה: דרך ניסוח מחודש של שאלה, התלבטות שנרשמה, או רפלקציה אישית שחיפשה כיוון.

עם הזמן, הבנתי שלמידה משמעותית לא נובעת מרשימות של כלים או שליטה בהם, אלא מהמרחב שנפתח כששואלים שאלה פתוחה באמת, כשלא ממהרים לקבל תשובה, וכשמקיימים שיח מתמשך עם פרטנר חכם.

כדי לארגן לעצמי את ההבנה הזו, ואולי גם כדי להציע אותה לאחרים, ניסחתי מסגרת פשוטה שמבוססת על שלושה רגעים חוזרים בלמידה עם בינה מלאכותית. שלוש פעולות בסיסיות, שיצרו עבורי יסודות של תהליך למידה גמיש, אישית ומתפתח:

• לשאול (Prompt) - לא שאלה סגורה עם תשובה אחת, אלא התחלה שמבוססת על שאלה פתוחה, שמניעה תהליך של חקירה

• לבדוק (Probe)  - לא להסתפק בתשובה הראשונה, אלא להצליב, לסנן, לבחון כיוונים נוספים, ולגלות דרכי למידה אישיות

• לשתף(Partner)  - לייצר שיח עם המודל. לא לשלוף ממנו תשובות, אלא לחשוב איתו, להתלבט, ולתעד את מה שנבנה לאורך הדרך
  

כדי להקל על הזכירה, קראתי לה בשם: שלישיית ה-P. זו לא שיטה סגורה ולא תבנית נוקשה, אלא הצעה שמאפשרת ללוות תהליך למידה תוך כדי תנועה.

לחבר את הכול, כשהמסגרת פוגשת שאלות, חשיבה, תיעוד ושותפות בלמידה

תהליכי התיעוד שיצרו הסטודנטים לא היה טכני, אלא אישי ומשותף גם יחד (Partner). בשלב ה- Prompt (השאלה), הם ניסחו שאלות פתיחה שהניעו חקירה. בשלב ה- Probe (הבדיקה), הם ניהלו שיחות עם מודלים שונים, בדקו את עצמם ושאלו את עצמם: מה מקדם הבנה?, מה מבהיר - ומה מבלבל?, אילו כלים מתאימים לאיזה שלב?, ואילו דרכי פעולה מאפשרות להתקדם בלמידה, לא לפי תבנית, אלא מתוך התאמה אישית?

בשלב זה, עלה הצורך בגמישות אמיתית בלמידה, כזו שאינה כפופה לשיטה אחת, אלא מאפשרת שילוב בין כלים, התאמה של קצב ומהלך ופתיחות לשינוי כיוון תוך כדי תנועה.

למידה שמכירה בכך שעומק לא תמיד נולד מהתקדמות ישרה, אלא מהיכולת לעצור, לבדוק ולסטות רגע מהשביל כדי לראות אותו טוב יותר.

וכשזה קרה - לבד, בזוגות, או בקבוצות חשיבה, נוצרו לא רק שיחות בין אדם למודל, אלא מרחבים חדשים של למידה שנעו בין שלושה סוגי תבונה HI-AI-CI. השילוב ביניהן יצר עומק אחר - לא רק של חקירה, אלא של שותפות אנושית - טכנולוגית.

אולי זה מה שלקחתי איתי מהדרך הזו:

שהשיח עם מודל שפה יכול לעורר חשיבה - לא לסיים אותה. שגמישות בסגנון הלמידה היא לא רק עניין טכני, אלא משהו שמאפשר לאדם למצוא את הקצב, הדרך, והאופן שמתאים לו. שכשהשקיפות נוכחת באמת, אפשר לראות גם את הדרך - לא רק את התוצאה. ושלפעמים, שלוש פעולות פשוטות כמו לשאול, לבדוק, ולשתף, לא מחזיקות שיטה, אלא פותחות שביל. כזה שאפשר לבחור ללכת בו קצת אחרת.

בסופו של דבר, המהפכה כאן. אם בכלל. לא במהירות - בעומק, לא בתוצאה - אלא באיך.